התמריצים תמריצים כוזבים, אך הנזק נזק אמיתי


עד עכשיו כבר הגענו לתובנה גדולה. 
אין לאף אחד באמת שליטה, אבל החלטות רציונליות יובילו לתוצאות יעילות וטובות חברתית.

השאלה הגדולה היא האם זה תמיד יקרה? כי פשוט מאחורי התובנה הנ"ל יש ממש הרבה הנחות. יותר מדי 'אם'.
בגלל זה התעכבתי בפוסט האחרון על כמה חשוב שהזכויות והכללים יהיו מוגדרים כמו שצריך. כלומר אם רוצים תוצאות אפקטיביות ויעילות.

הפעם נשאל 'מה אם'. 'מה אם' רציני כזה שלגמרי במקרה מוביל לאחד הסימני שאלה של התקופה שלנו:
האם אנשים רציונליים יבחרו להרוס את הפלנטה שלהם? כי התחממות גלובלית תוביל לזה.

מה אם התמריצים שמנחים אנשים הם תמריצים שקריים?
מה אם התמריץ לא משקף את האמת לגבי מה שיש להרוויח ומה שיש להפסיד?

מה אם אנשים לא שוקלים את ההשלכות שיש למעשים שלהם אחד על השני?
מה אם התמריצים פשוט לא מדויקים?

אחד האי דיוקים הנפוצים הוא השפעות חיצוניות (Externalities).
בכל פעם שאני, נוקט פעולה שיוצרת הטבה למישהו אחד או עלות למישהו אחר ולא צריך לשלם כלום לאף אחד.
אני לא צריך לקבל מהם ואני לא צריך לשלם להם על העלות.

כשזה קורה – החלטה מושכלת ורציונלית יכולה להוביל לתוצאות לא יעילות ב-2 דרכים.

או שהתמריץ המזויף עשוי לגרום לנו לקבל החלטות שיוצרות נזק אמיתי ורציני לאחרים ושניתן למנוע אותו. פשוט הנזק הזה הוא לא אחד השיקולים שלנו בעת קבלת ההחלטה.

או שהוא ימנע מאיתנו לקבל החלטות שיטיבו את מצב שלנו. גם אלו לא יהיו חלק ממערך השיקולים. כנראה שאפילו לא נחשוב עליהם.
מה הכוונה?

תמריצים שקריים
תמריצים מעוותים והתחממות גלובאלית

היד הנעלמה מכה בנהר

קליבלנד אוהיו, נהר הקייהוגה בוער (Cuyahoga River Fire).
מה הכוונה? יש אנייה בוערת? אולי הצמחיה לאורך הנהר בוערת?

לא, הנהר עצמו בער.
מישהו לקח שאכטה אחרונה מסיגריה, זרק אותה לנהר.
במקום שהסיגריה תיכבה, הנהר הוצת.

המפעלים ששכנו על גדות הנהר השתמשו בו כדי לשפוך כל מיני כימיקלים לא יציבים.
באיזשהו שלב הנהר הכיל יותר כימיקלים מאשר מים.

גם השריפה הזו כמו אלו שנלוו לה נגרמו כתוצאה מהתנהגות. התנהגות פזיזה, לא אחראית וכו'.
אבל ההתנהגות לא נחשבת לאי רציונלית במובן הכלכלי.
אם נסתכל על התמריצים של המפעלים, במה שהניע אותם, לא נתפלא בכלל שההתנהגות הזו דיי רציונלית.
בהינתן התמריצים, השריפה הזו הייתה בלתי נמנעת.

דוגמא ל'טרגדיית נחלת הכלל' של גארת הארדין (Tragedy of the Commons) שהצליח לעורר את זעמן של לא מעט קבוצות אמריקניות.

רכוש ציבורי (Commons) הם דברים שכולנו זוכים להשתמש בהם יחד, אבל אין אחד שאחראי עליהם באופן ישיר.
נהרות, החלל החיצון והאוויר – לא שייכים לאף אחד וזמינים לכולנו ללא עלות אמיתית.

ההנחה הייתה שכולנו נשתמש ברכוש הציבורי בתבונה ואחריות. כן, בטח.
התמריצים שיש לכל אחד שמשתמש ברכוש ציבורי, כמו נהר הקייהוגה, עובדים בדיוק נגד ההנחה הזו.

דילמת המזהמים

נחזור רגע לדילמת האסיר (או יותר נכון חזרנו לדילמת האסיר).

לנגד עיניו של כל מזהם פוטנציאלי שישב לאורך הנהר יש 2 אפשרויות.

אפשרות 1 – לאסוף, לטפל ולהיפטר מכל הזבל הכימי. זה מצריך לספוג ולסבול עלויות והוצאות אמיתיות.
אפשרות 2 – לזרוק הכל בנהר. בחינם.

גם אם יש שם מישהו שהאמין שזה לא בסדר לזרוק לנהר, הוא גם הבין שמה שוהא חושב לא ממש משנה.

למה זה?

כי אם המתחרים שלי מזהמים ואני לא – אני מתחיל את המשחק בעמדה נחותה. אני אתרושש מהר מהעלויות. המתחרים שלי ישגשגו והנהר גם ככה יזדהם.
לפי התמריצים בתאוריית המשחקים, אם המתחרים מזהמים הדבר הנכון עבורי לעשות זה גם לזהם. 
אחרת אפשוט רגל.

מה אם המתחרים מפסיקים לזהם?

אם המתחרים לא מזהמים, ואני כן – אני אהיה בעמדה עדיפה על פני המתחרים. אני אשגשג, הם יסבלו, והנהר עדיין יהיה ממש נקי. ההשפעה שיש לי לבד בתור על הזיהום בנהר זניחה. גם עם המפעל הכי גדול. זה חתיכת נהר.

בעצם המתחרים הם אלו ששילמו את העלויות בשביל נהר נקי.
אז אם האחרים לא מזהמים – לי כדאי לזהם.

לסיכום:
אם אחרים מזהמים – אני ארצה לזהם.
אם אחרים לא מזהמים – אני ארצה לזהם.

לא משנה מה אחרים יבחרו, לזהם היא אישית האסטרטגיה הכי טובה בשבילי.
זה בלתי תלוי בבחירה של המתחרים.

כל המפעלים האינדיווידואלים לאורך הנהר קיבלו החלטות רצינוליות, שהביאו למצב גרוע קולקטיבית.
הם הלכו לפי התמריצים, אבל גם הם וגם אמא אדמה קיבלו כוויה.

 

הם מזהמים

הם לא מזהמים

אני
מזהם

אני באותו מצב כמו המתחרים

הנהר מזוהם

אני משגשג

מתחרים סובלים

נהר נקי יותר

אני
לא מזהם

אני סובל

מתחרים משגשגים

הנהר מזוהם

אני באותו מצב כמו המתחרים
נהר נקי יותר

קל לראות במה כדאי לבחור

לא בדיוק אותה הדילמה

בדילמה המקורית ראינו שאנשים נקטו בהתנהגות אסטרטגית ואנוכית שהזיקה לשניהם.
מה ששונה כאן זה שמי שספג את העלות היו כל העוברי אורח באזור. קיבלו טראומה ושאפו כימיקלים (ואפילו לא מהסוג הכיפי). 

החיים של האנשים האלה ושל הסקרנים שרצו לראות נהר בוער הושפעו בצורה שלילית מהאירוע (מי ראה צ'רנוביל?).
הם נחשפו לכימיקלים רעילים וגרים ליד נהר בוער. מקווה שלא ניסו לכבות את השריפה עם מים.

הם לא השתתפו בקבלת ההחלטות. הם לא החליטו לזהם. 
אבל הם מקבלים את מלוא כובד ההשלכות.

מסתבר שהיד הנעלמה של סמית' יכולה גם לתת כאפה לסתם משקיפים מהצד.

התגובות (לתמריצים של כל מפעל אינדיווידואל) הבטיחו נזק לחברה כולה.
לא לרווח סביבתי או חברתי.

מה השתבש?

מה היה שם?
כשל מוסרי? ללא ספק. 
התחמקות מאחריות? בדוק.

אבל יותר מהכל – התמריצים שעמדו בפני המזהמים היו מעוותים. 
התמריצים לא שיקפו את העלויות של הפעולות שננקטו בפועל.

העלויות היו חיצוניות למקבלי ההחלטות. מחוצה להם. 
הם לא היו צריכים בכלל לקחת אותם בחשבון.

העיקרון השני בקו חשיבה כלכלני גרס שאין דבר כזה ארוחות חינם. 
זה אומר שגם אין נהר חינם.

ברגע שהשתמשו בנהר כביוב כימי, למעשה ויתרו על האופציה לעשות איתו כל דבר אחר. 

הנהר כבר לא יהיה בית לדגים ועיירה שלמה כבר לא תוכל להשתמש בו למי השתיה. 

אי אפשר יותר לרדת לקייהוגה בקיץ החם.

ככל שגרים קרוב לעיר שכזו, מספר ההזדמנויות שיהיו לאיכות חיים מסוימת ואריכות ימים דיי מצטמצות.

בשביל להשתמש בנהר כביוב יש מחיר שצריך לשלם, אבל לא האנשים שקיבלו את ההחלטות שילמו את המחיר.

המחיר שהמזהמים היו צריכים לשלם היה שיקרי.
בקילבלנד התמריצים המעוותים הובילו לתוצאה באמת טרגית.

דילמת המזהמים

מי שנמנע מרוויח?

יאללה עוד שריפה. 22 שנים אחרי ויותר מ-3 אלף ק"מ, באחר צהריים אחד פרצה שריפה באוקלנד הילס, סן פרנסיסקו.
אבל חתיכת שריפה.
הרקע: שנים של בצורת ופסולת של סבך ושאריות צמחיית פרא שהייתה באזור שנבלה והתייבשה.
היה מספיק יבש שניצוץ אחד יצית הכל. זו ממש סכנה למשקי בית רבים.

היה עדיף לו היו מסירים את הסכנה הזו… אבל שנה אחרי שנה הסכנה רק גברה וגברה.
לכל מי שחי באזור היה עדיף אם היו מסלקים את סבך הפרא שצמח שם.  אבל זה לא היה באינטרס של אף אחד.
אף אחד באופן אישי וישיר לפחות.

הגנה מאש היא מה שנקרא מוצר קיבוצי (Collective Goods או Nonexcludible good).
אי אפשר לספק אותו שלא על בסיס קבוצתי. או שלכולם יש את זה או שלאף אחד.
הכל או כלום. אי אפשר להגן על כל בית שלישי משריפה משתוללת.
מגינים על כולם או על אף אחד. רוב המוצרים הציבוריים הם גם קיבוציים.

ומה הצד השני? אם אחרים יעשו את המאמץ כדי לפנות את הסבך אני אקבל הגנה בלי שעשיתי כלום.
ארוויח מזה שנמנעתי.
אני יכול להפוך למה קוראים אותו אוכל-חינם. להצטרף לסעודה בלי לשלם על החשבון.

אם הרבה אנשים, לא יחליטו יחד לנקוט באמצעים למנוע שריפות, הסכנה תמיד תהיה שם.
לא משנה כמה אני אפנה את הסבך שגדל אצלי בגינה או ברחוב.
האש גם ככה תתפשט, אין לי שום סיבה לספוג את העלויות האלו לבד.

הגיון הקולקטיב

כלכלן בשם מנסור אולסון כתב ספר בנושא (The Logic of Collective Action: Public Goods and the Theory of Groups).
תיאר שם את חוסר הנסבלות של אוכל החינם.

הוא אמר שככל שגודל הקבוצה יותר גדול ככה יותר קל לאכול חינם.

בפוסט הקודם הזכרתי את השיר של רוברט פרוסט ועל השכנים שנפגשים כל שנה לסדר יחד את גדר האבנים ביניהם.
יהיה קצת ברור מי מנסה לאכול חינם אם רק שכן אחד מגיע לעבודה השנתית.
אם אחד מבריז, החומה לא תסודר בצורה טובה וכנראה תתמוטט.
אם אין שני השכנים לא משתתפים, ההטבות לא יהיו זמינות לאף אחד מהשכנים.
אבל זו קבוצה של שניים. יותר קשה לאכול חינם בקבוצה כל כך קטנה.
במקרה של אוקלנד היו אלפי אנשים שהיו מושפעים מהיכולת להסיר את סכנת השריפה.

שיתוף פעולה רצוני הוא משהו שקשה להשיג.
קשה בצורה אקספוננציאלית ככל שיש יותר משתתפים ושכל אחד כ"כ קטן ביחס לקבוצה כך שלא באמת משפיע על התוצאה הסופית. 
הוא לא זה שיכריע את המערכה בהשתתפותו או אי השתתפותו במאמץ המלחמתי.

זה אומר שני דברים: 
זה אומר שלי יש תמריץ לאכול חינם.
וזה אומר שאני יודע שלאחרים גם כן יש תמריץ לאכול חינם.

התוצאה הסופית היא שלאף אחד מאיתנו אין הגנה משריפה.
לא הצלחנו לשתף פעולה ולסדר את הסבך.

תושבי אוקלנד הילס ידעו את זה, אבל זו לא הייתה העבודה של אף אחד לסדר את הסבך.
זה גם לא היה העבודה של אף אחד לארגן מישהו אחר שינקה את זה.
וככה נשרפו 3,000 בתים בשריפה שנגרמה ביום אחד.

להסתמך על כמה אלפי אנשים שישתפו פעולה ויסכימו לספק את המוצר הציבורי לא עבד. כמה מפתיע.

היו יותר מדי אנשים.
כל אחד מהם היה זניח ביחס לתוצאה מכדי שקבלת ההחלטות הרציונלית האישית של כל אחד תגרור תוצאות חיוביות.

בואו נהיה BAE
רוצה להיות מנוי? כי ככה נתעדכן על כל העצות והטיפים, הרצאות וובינרים חופשיים - לפני כל השאר!

מה עושים לאוכל חינם?

לגבי מוצרים ציבוריים – יש 2 דרכים להתמודד עם בעיית נוסע חינם.

השתתפות מחייבת: 
אולי הממשלה תכפה עליך לשלם דרך תוכניות כאלו ואחרות במימון כספי המיסים שלנו.
אולי לשכונה יכולה להיות איזו צורת התאגדות. אולי גם לבניין (ועד בית).

ישנה דרך נוספת שקבוצות מסוימות משתמשות בה.
למצוא דרך לקשר ולחבר בין המוצר הציבורי לבין מוצר רגיל ורצוי יהיה אפשר לגרום לאנשים לשתף פעולה ולהשתתף.

לראיה, מה שעשו אירגון AARP – ההתאגדות האמריקנית למען אנשים בגיל פרישה.
תקציבת, הארגון לא היה יכול לעולם לעמוד במאמצי הלובינג הנרחבים שלהם. זה מוצר דיי ציבורי.
אפשר לנסוע עליו בחינם גם בלי להשתתף. הארגון מקדם אינטרסים של אנשים בגיל פרישה, וכולנו (בתקווה) נהיה כאלו.
הנקודה היא שהם לא היו עומדים בתקציב הזה רק מתרומות.

הארגון מצליח בגלל שהוא מקשר מוצר ציבורי שכולם רוכבים עליו חינם יחד עם הטבות פרטיות אישיות שבאות עם חברות בארגון.

אם מישהו רוצה את ביטוח הבריאות הטוב, או נקודות נוסע מתמיד או כל מיני הטבות – צריך להצטרף כחבר.
זה מה שמממן את הפעילות הפוליטית של האירגון. כך הם מקדמים תנאים של פנסיונרים.

טרגדיית נחלת הכלל – הזירה הגלובאלית

נרחיב טיפה את זווית הראייה.

הבעיה איתה מתמודדים:
אנשים שמנסים להתייעל אבל ניצבים מול תמריצים מעוותים, שמובילים לבעיות חברתיות גדולות יותר מאשר "סתם" נהרות או שכונות בלהבות.

זה קורה גם בפרופורציה העולמית.
שינויי האקלים כמו גם התחממות גלובלית מהווים איום לאנושות כולה.

יש לא מעט וויכוחים לגבי מידת האחריות האנושית לנושא התחממות גלובלית. אני לא אנסה בכלל להכריע את השאלה הזו (לא שיש ספק).
מה שכן אגיד זה שמבחינה כלכלית, עם דגש על התמריצים, באמת יש כוחות חזקים שמופעלים על כולנו להשתמש באטמוספירה כעל מזבלה לגזי חממה.

זה המקרה של נהר הקייאהוגו שחוזר על עצמו, רק בגדול. זו טרגדיה נחלת הכלל ברמה עולמית.

כל פתרון יצטרך להיות מוצר ציבורי בפרופורציה מפלצתית. יש כמה מליארדים טובים של בני אדם ולכולם יש את התמריץ לנסות לנסוע בחינם.

טרגדיית ההמון

לחשוב על התחממות גלובלית כמו כלכלנים

אם הבעיה היא שאנשים מונחים ע"י תמריצים מעוותים, למה שלא 'ניישר' אותם?

חשיבה כלכלית עושה כמה דברים: היא עוזרת להגדיר בכמה צריך לשנות את ההתנהגות שלנו, מהי הכמות האופטימלית של שינוי.
בנוסף, היא מנחה אותנו באילו סוגי מדיניות אפשר להשתמש כדי לגרום לזה לקרות.

אז בואו נראה.

הפחתה של איזו כמות גזי חממה תהיה הגיונית? כמו תמיד, כדי לענות על שאלה שקשורה ביעילות – נסתכל על השוליים.
כמובן שהערך השולי, המחיר של עוד אחד, או פחות אחד, תלוי בכמה כבר יש לנו.
קצת גשם לא יזיק למדינת ישראל, אבל תשאלו את נוח מה קורה אם הברז נשאר פתוח.

באופן דומה, פחמן דו חמצני כלשהו באטמוספירה הוא דבר טבעי. מצפים לכמויות מסוימות ממנו.
המדיניות וההחלטות בפועל הן לא עניין של האם צריך או לא צריך להיות פחמן דו חמצני באטמוספירה, אלא כמה ממנו זה אופטימלי.

אז אנחנו רוצים לדעת את הכמות האופטימלית של פליטות גזי חממה.
זה תלוי בעלות ובהטבה שנמצאים בשוליים (שנגרמים מהיחידה האחרונה של פליטת גזי חממה).

אם נפסיק כל פעילות אנושית כנראה נצליח להפחית את הנזק של התחממות גלובלית, אבל זה נראה לי פחות פרקטי.
אפשר אולי להמשיך לפלוט גזי חממה כרגיל ולהתעלם מזה לגמרי ואז זה בטח ילך.

אנחנו מחפשים משהו באמצע של זה, רמה אופטימלית של פליטת גזי חממה.
בכלכלה, זה אומר לאזן את העלות השולית של פחמן דו חמצני ואת העלות השולית של הצמצום בפחמן דו חמצני.

ככל שמפחיתים עם הפליטה של הפחמן הדו חמצני, הנזק שנגרם כתוצאה מהטון האחרון (הכמות של הנזק השולי) נהיית קטנה יותר.
ככל שיש פחות ופחות פליטות, העלות השולית של הנזק מהפחמן קטנה.
ככל שדוחפים את הטכנו' קדימה ומנסים להיפטר מעוד פליטות, העלות השולית של לנסות להיפטר מעוד טון אחד של פחמן דו חמצני עולה.

חזרנו לבסיס של כלכלה.
כשהרווח מצמצום יח' נוספת של פליטה ירד פוגש בעלות שגודלת מאותה עשייה – זו הנק' בה נעצור.
הגענו לעיקרון האיזון בשוליים. זה נקרא אופטימלי ויעיל.

נשאיר למדענים להבין מהם המדדים לעלויות שקשורות לעניין התחממות גלובלית.
כלומר מה זה המחיר הזה מבחינה סביבתית.

מחשבה כלכלית עוזרת לנו להבין את תו התקן למציאת האיזון הזה.

תג מחיר לזיהום

עכשיו אפשר להתפנות לשאלה השנייה לכלכלה יותר מה להציע.

סבבה, מדענים שמו מספרים מדויקים והכל.
איך מגיעים לרמות הרצויות שקבענו מקודם?

אם הבעיה נגרמה בגלל שהמחירים לא נכונים, צריך פשוט לשנות את המחיר.
אבל איך?

אם טון זיהום היה עולה 100 זוזים, אז בכל פעם שמישהו מזהם הוא צריך לשלם. 
זה יהפוך לחלק מהחישוב של כל אחד או כל עסק. זיהום היה נלקח בחשבון בכל מה שקשור ל'ביזנס'.

אם אותו אחד יכול לצמצם את פליטות גזי החממה שלו במחיר של פחות מ-100 זוזים – כדאי לו לעשות את זה. 
בלי לחשוב על הסביבה, בלי שום דבר. רק איש כספים שיגיד לו שההוצאה הזו מכניסה יותר מזומנים מאשר מוציאה.
אם נצליח לפתח טכנולוגיות חדשות שיפחיתו את קצב הפליטות של הגזים, ההגיון הכלכלי יגיד ללכת על זה. בגלל שככה חוסכים כסף.

זו היד הנעלמה. יהיו הטבות ישירות מחסכון בפליטות. כל עוד המחיר נמוך מהערך.
היד הנעלמה גם תספק את העונש עבור אלו שלא יחפשו דרכים להפחית בפליטות. הם פשוט ישלמו יותר.

להרוס את הפלנטה
האם זה העולם בו אנחנו רוצים לחיות?
שנוי במחלוקת

זה קצת יכול להיכלל בקטגוריה של דברים קצת שנויים במחלוקת. 
יש פה אזור קצת אפור מוסרית.

זה דיי אומר שאנשים יוכלו לשלם כסף ולהמשיך לזהם וזה יהיה בסדר לגמרי. 
לאלו ששואלים אותי האם זו החברה שבה אתה רוצים לחיות? 
האם אנחנו רוצים שתישאר בכלל חברה? אני עונה

צריך לזכור את המטרה. היא תוצאה טובה. אנחנו רוצים רמות עולמיות של קצב פליטת גזי חממה שיהיו בנות-קיימא. 
זו תוצאה טובה, לא התנהגות טובה לכשעצמה. זה הגיון כלכלי. 
אם המחיר יהיה הדרך הכי זולה לצמצם זיהום – כל מה שצריך לעשות זה להטיל מחיר על הפליטה.

הטענה הזו נטענה ע"י כלכלנים כבר בשנות ה-60' והמיינסטרימים אמרו שזה רעיון פסיכי לגמרי.
היום הרעיון הזה כבר מאומץ ע"י קובעי מדיניות מכל רחבי העולם. נראה שזה התקווה הכי סבירה ופרקטית לבעיית התחממות גלובלית. 

איפה הרגולציה?

אבל למה שלא, נגיד, פשוט נטיל רגולציה ופיקוח ולהגביל כמו שאוהבים? יותר פשוט לא? 
כי אם למשל, אם היינו משיגים איזושהי ראייה שאומרת שהצבנו מטרה גבוהה מדי (או נמוכה מדי) – צריך להתחיל לשכתב כרכים שלמים של רגולציה. 
הבירוקרטיה תיקח נצח. עד שיתקנו את הרמות הרצויות או עד שיוסיפו תקנות לגבי מכשירי הניטור ומעקב שמותרים לשימוש.

יותר קל להתאים את המחיר. אנשים כבר יעשו את ההתאמות להתנהגות שלהם בשוליים. המחיר הוא הרגולטור.

רגולציה ומגבילי שוק
פיקוח על מחירים או מחירים כמפקחים???

תמחור התחממות גלובלית

אז איך נעשה את זה בתכלס?

רוב הכלכלנים דיי מסכימים שהפתרון הטוב להשפעה החיצונית הזו היא לשים מחיר על פליטות גזי חממה.

מה שהם לא מסכימים לגביו זה מה המחיר.
יש כאלו שדוגלים במס פחמן לכל מי שפולט. אחרים מעדיפים משהו בסגנון של מה שהזכרנו כאן – מערכת שנקראית Cap and Trade System. 
Cap מלשון Capacity – קיבולת.
מדענים יביאו את סה"כ קיבולת הבת קיימא שהאטמוספירה צריכה לספוג השנה. 

בשלב הבא יוציאו רשיונות או מכסות לתאגידים מזהמים. הרשיון ירשה להם לזהם אחוז מסוים מהסה"כ שנקבע ע"י המדענים.
כל עוד ברשיונות תהיה קיבולת קטנה יותר של פליטות גזים ממה שהמדענים אמרו – יהיה בסדר!

ניתן להעברה

החלק של הטרייד יותר כיפי.
כי אם נניח שהמכסה לא ניתנת להעברה, כלומר אין מסחר. בנוסף נגיד שלי יש רישיון לזהם – אז עבורי, בעל רישיון, המחיר של לזהם הוא בין 0 ועד לכמות שנקבעה ברישיון.
עבור אחרים – שאין להם רישיון, המחיר לזהם הוא אינסופי כי אסור להם לזהם בכלל.

לא משנה כמה קל יהיה לי לצמצם עלויות זיהום, אין לי באמת תמריץ לעשות את זה (חוץ מהשקפת העולם שלי, שאיתה לא הולכים לסופר).
מי שלא הצליח להשיג רישיון – לא יוכל לעבוד באותה שנה.

בצורה כזאת אמנם כן מגיעים למכסת הקיבולת, אבל אין באמת תגובה למחירים.
זה גם לא יעיל וגם לא פייר.

אם בעלי הרישיון היו יכולים למכור את ההיתר/המכסה שלהם, או חלקים ממנו/ה – הם היו יכולים להרוויח כסף.
איך? ע"י הפחתה של הזיהום ומכירת שאר הקיבולת בהיתר הזיהום שלו למפעל מזהם אחר. זהו פתרון עדיף לשני הצדדים.
אם מישהו שם לב שהוא לא מצליח להפחית בזיהום – הוא יכול לקנות ממישהו אחר את ההיתר לזהם.

המחיר גורם לאנשים להכיר במחיר ההזדמנות. לפליטה של פחמן דו חמצני יש עלות אמיתית בשוק.
לא לנצל אפשרות של הפחתת הזיהום ומכירת שאר ההיתר תשאיר כסף על הרצפה, לא עלינו.

מי קובע?

הצמצום בהיקפי הפליטה תגיעה ממזהמים שהצליחו לזהם הכי בזול.

עכשיו, מי בדיוק קובע עבורך מה נחשב זול? אתה! 
כך השחקנים האינדיווידואלים בשוק יגיעו אל המזהם הכי זול.

כל העסקאות שנעשו כאן הן גם מועילות הדדית וגם מועילות סביבתית.
הצמצום בקצב הפליטה הגלובאלי נעשה במחיר (החברתי) הנמוך ביותר שאפשר.
פארטו מבסוט, כלכלנים מבסוטים.
המחיר האמיתי של השימוש באטמוספירה יכול למנוע התחממות גלובלית.

החדשות הרעות הן שעכשיו שיודעים מה צריך לעשות, הכדור עובר למגרש של קובעי המדיניות. 
הרשות המבצעת צריכים לגרום לזה לקרות.
יצטרכו להגיע להסכמות לגבי הפרטים הקטנים של איך בדיוק לעשות את זה. לגבי התחממות גלובלית יש לא מעט פרטים קטנים כאלו.
אם מישהו צריך תזכורת מי נמצא בפרטים הקטנים – זה השטן.
השטן נמצא בפרטים הקטנים ואולי זו הסיבה שקובעי המדיניות והרשות המבצעת אוהבים כ"כ הרבה פרטים קטנים.

אין פארטו בפוליטיקה

בניגוד להחלטות הרציונליות האישיות שדיברנו עד עכשיו, לקבלת החלטה בקשר למדיניות קולקטיבית יש תהליך שלם.
כשחושבים על קביעת מדיניות, הטמעת כל אחד מהפתרונות ברמה גלובאלית תהיה משימה לא פשוטה.

הרי כלכלנים מאמינים שאנשים מתנהגים בצורה אסטרטגית, שיש סיבה מאחורי הפעולות שלהם. 

כשהתחלנו לדבר על לגבות כסף לטובת שימוש בסביבה, דבר שהיה עד עכשיו ללא תשלום עברנו בעצם לעולם הפוליטיקה.
תהיו בטוחים שקביעת מדיניות היא לא תהליך שיש בה החלפות ועסקאות פארטו רצוניות. יש מנצחים ויש מפסידים.

אנשים רציונליים בדר"כ רוצים להיות בצד המנצח ופחות בצד המפסיד.

אותה יד נעלמה, שבעיקשות מניעה תגובה לתמריצים ושיכולה לגרום לזרים ולשתף פעולה.
זו שמניעה עסקאות שמיטיבות עם שני הצדדים.
אותה יד נעלמה יכולה להביא לשיתוק וסכסוכים בזירה הפוליטית, בה הרווחים והפסדים נאספים ומחולקים מחדש.

הגיון הקולקטיב

לחשוב כמו כלכלן על פוליטיקה

כלכלן בשם אנת'וני דאונס לפני 50 שנים כתב ספר בשם (An Economic Theory of Democracy, 1957).
הוא לקח את המושגים והעקרונות שדיברנו עליהם כאן והשתמש בהם כדי לבחון פוליטיקה אלקטוראלית וקביעת מדיניות

הוא התחיל עם נקודת ההנחה הפשוטה שפוליטיקאים, כמו שאר בני התמותה, מגיבים לתמריצים.
ובמידה ובא להם להמשיך להיות פוליטיקאים, המדיניות והעמדות שלהם יצטרכו לעבור התאמות, כדי שיוכלו להביא מקסימום קולות.

בקיצור, כל עוד הם מעדיפים להיות צודקים על פני להיות הנשיא – הם יקבלו בדיוק מה שירצו.
אם מישהו מהם באמת רוצה להיות הנשיא (או סנטור או כל נציג) הוא יצטרך לעשות את מה שפוליטי.

זה אולי נשמע טיפה ציני. זה רק יישום לוגי של חשיבה כלכלית על התנהגות פוליטית.

זה יכול להוביל למסקנות מדאיגות על העניין.
לעכשיו, פשוט תחשבו על יישום המדיניות לעניין התחממות גלובלית ושינויי אקלים.

בכל פעם שנשים מחיר לפליטות גזים או נקים מע' רישיונות סחירים, זהו סט חדש של תשלומים שאנשים יעשו.
עד עכשיו התשלומים האלו לא היו קיימים ואיש לא היה צריך לשלם אגורה כדי להשתמש באטמוספירה. 
כל אחד מ'האנשים האלה', או בתכלס – אנחנו, יודעים שההשפעה של ההתנהגות האישית שלהם (שלנו) היא זניחה.
כ"כ זניחה, עד שמה שאני עושה לא באמת משפיע על התחממות גלובלית.

אז לכולנו יהיה יותר טוב אם נוכל לנסוע בחינם ולגרום למישהו אחר לשלם את מחיר הנסיעה – פליטת גזים מופחתת.
כי הרי איזה נהדר יהיה אם אפשר איכשהו לעלות על רכבת הצלת הכדור בלי לקנות כרטיס? 

בצורה כזו, כל אחד מאיתנו יפנה למערכת הפוליטית שלו כדי לבדוק אם גם הם באמת חייבים לקנות את הכרטיס הזה.

גם אם נניח, ואני אישית מוכן לשים את החלק שלי. לא כ"כ בטוח שהייתי רוצה להיות זה שמשלם על כולם.
הייתי רוצה שיטה שבה גם הם משלמים חלק מהחשבון (ועדיף כמה שיותר).

להיות על הרכבת כשהיא יוצאת מהתחנה

כולנו מסכימים שיש איזשהו מחיר לשלם כדי למנוע התחממות גלובלית. פשוט לא מסכימים לגבי מי ישלם את המחיר הזה.
מי יקבל את רשיונות הזיהום הללו? האם יונפקו בחינם למזהמים? האם זה לא לתגמל על התנהגות מקולקלת בעבר?
אולי נעשה עליהם מכרז? אבל אז חב' קטנות ומשפחתיות יידחקו החוצה.
האם לא ישר יישמע קולו של "נציג ציבור" שדורש שלא לאשר מדיניות שמענישה את העסקים הקטנים והאזרח הקטן?

כל אחד מאיתנו מעדיף פתרון תמחירי שישולם ע"י מישהו אחר.
תזכרו כמה קשה היה לתושבי שכונת אוקלנד הילס להציל את השכונה שלהם ע"י שיתוף פעולה פשוט ולפנות את כל הזבל שהצטבר מהאזור.
היו עושים את זה, והבית היה עשוי להינצל. אבל זה לא קרה.

קחו את זה בתור השוואה כדי לפנות לבעיית ההתחממות הגלובאלית. אירוע טרוויאלי
ההטבות שקשורות בלנסוע חינם גדולות מדי. גם עבור אינדיווידואלים וגם עבור מדינות.

אם ארה"ב נגיד, תוכל לגרום למדינות אחרות להגביל את קצת הפליטה שלהם, הם לא יצטרכו להפחית הרבה כי זו אותה אטמוספירה.

הודו, סין ועוד מדינות מתפתחות מאשימות (ואולי בצדק) את המערב שבמהלך 200 השנים בה התפתחה התעשייה נוצר כל מצבור הגזים הללו. 

להודו וסין לא נראה הגיוני לבקש מהם להאט את קצב הצמיחה שלהם.
להקפיא את העושר היחסי לאחר שהנזק נעשה. 

הם טוענים שבגלל שהמערב עשה את הנזק, לא צריך לבקש מהמזרח לשאת בעוול ולתקן אותו.
כאילו שאנחנו לא על אותו כדור.

רכבת חשמלית טובה לסביבה
רכבת הצלת הכדור

אם דאונס צודק, המכשולים בדרך לפתרון הם עצומים
לפוליטיקאים של כל מדינה אין שום ברירה למעט תגובה לאינטרסים שלהם בבית. 
הם יודעים שהמצביעים יענישו אותם אם ייקחו חלק גדול מהעלות ויודעים שיתוגמלו אם יצליחו לרכב חינם.

הבעיה היא שבלי נוסעים משלמים, הרכבת לעולם לא תצא מהתחנה. התוצאה הזו תהיה רציונלית מבחינה אישית והרסנית מבחינה קולקטיבית.

תמצית

לפי דעתי חשוב להבין איך הכלכלה מתייחסת לבעיית מדיניות כמו התחממות גלובלית.

חוצמזה, בכל פעם שמתקילים אתכם בנושא או בעיה לחשוב כמו כלכלן זה לחשוב:
האם יש בפועל השלכות אמיתיות להחלטה/בחירה שאיכשהו לא משלמים עליהן?
שלא נלקחות בחשבון בתמריצים של האינדיווידואל בזמן שמקבל החלטה?

איך התמריצים המעוותים מעוותים את התוצאה הסופית?
האם אפשר לפרוס מנגנונים כדי להבטיח שלהשלכות יהיה מחיר יעיל?

האם יש כאן בעיית נוסע חינם שמונע את שיתוף הפעולה שלנו? שמונע מאיתנו מצב יותר טוב? האם אפשר להתגבר עליו? כמו AARP?

בואו לגלות עוד! הפְּרֶמְיָה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *