fbpx

בורות כלכלית

עד עכשיו דיברנו בעיקר על איך לקבל החלטות רציונליות.
הבנו שקבלת החלטות רציונלית תלויה באיכות המידע שברשותנו.

אם יהיה לנו מידע זבל לפני שנבצע את תהליך קבלת ההחלטה, כנראה גם ההחלטה עצמה תהא זבל.
אין סיבה שהעקרון הזה במחשבים לא יתפוס גם במציאות (GIGO – Garbage In Garbage Out).

השכלה גבוהה יקרה? מה עם בורות?

כשראיתי את הסטיקר הזה ברשת נזכרתי בסטיקר של הדיור חובה מאחד הפוסטים הראשונים.

עכשיו אני מבין מה הסטיקר מנסה להעביר, אבל חשיבה כלכלית תגלה שהסטיקר לא מאפיין נכון את הבחירה שאנחנו צריכים לקבל.

הבחירה היא לא באמת בין השכלה טוטאלית וידיעת הכל לבין בורות מוחלטת.
זו בחירה לגבי המסחר שמתבצע בשוליים.

כמו תמיד, בין המחיר לרכישת המידע לבין המחיר שגובה בורות יש נקודת איזון שהיא האופטימלית

מבחינה כלכלית, לכל החלטה יש רמה אופטימלית של בורות. נראה איך המסחר בין בורות ומידע קורה בעזרת שש העקרונות ושלושת הקונספטים, כולל ההגדרה של פארטו ליעילות כלכלית.
ספוילר – בסוף נגיע למסקנה שרמה מסוימת של בורות כמעט תמיד הגיונית.

אם חשבתם שהשכלה גבוהה יקרה - תנסו בורות
אם חשבתם שהשכלה גבוהה זה יקר - תנסו בורות
חשיבות מידע איכותי 

זה לא שמידע לא חשוב, ברור שהוא כן. זה גם לא שמידע איכותי וטוב יותר לא יביא להחלטות טובות יותר, הוא כן.
אבל כמו שאין דבר כזה כמו ארוחות חינם, כך אין מידע חינם ב-100%.
לכל הפחות לוקח זמן ומאמץ לעכל אותו.
גם אם נסעתם לספריה וישבתם לקרוא שם שעתיים – יש לזה עלות. פשוט היא לא עלות פיננסית ישירה, אלא עלות ההזדמנות.

כדי להיות רציונליים, ההטבות שבאות עם עוד מידע צריכות להתאזן עם העלות שלו.

מידע ויעילות

הרי הכלכלה מתעסקת בבחירה. בגלל זה אי אפשר להדגיש מספיק כמה מידע חשוב.
אם לא יודעים מה האלטרנטיבות או מה יהיו ההשלכות של כל אלטרנטיבה, יהיה קשה לקבל החלטה נבונה ומושכלת.

כשאנחנו מגיעים לעולם אנחנו מגיעים עם 0 ידע.
לכן, הסיכון שנעשה בחירה גרועה הוא גבוה מאוד. אנחנו מאזנים את התועלת מרכישת המידע עם המחיר שלו.
אחת ההחלטות הכי מרכזיות שאנחנו עושים שוב ושוב היא הרמה של בורות רציונלית עבורנו.

בפוסט הזה אני אניח הנחה.
ההנחה היא שהמידע שרוצים נמצא שם בחוץ. הבעיה היא איך להשיג אותו וכמה ממנו כדאי להשיג.

דמיינו מידע כערימה של נתונים, או ערימת חול.
לא תחת השליטה של אף אחד. הערימה פשוט שם ואנחנו יכולים ללכת לקחת מתי שנרצה.
אבל החול הזה כבד ככה שצריך ללכת ולחזור וללכת ולחזור. 
בכל סיבוב לערימה אפשר לחזור עם כמה גרגירי מידע או עם דלי קטן של מידע.
אנחנו לוקחים את זה בחזרה ושוקלים אותו – כלומר, מעריכים אם הוא טוב.

החול שבדלי מייצג את המידע השולי. העוד קצת ידע שהבאנו איתנו בכל סיבוב שכזה.
יש לכל סיבוב כזה יש מחיר הזדמנות אמיתי.

2 הנחות קטנות

בפוסט הזה יש הנחה-שניים. 
ההנחה הראשונה היא שהמידע שרוצים נמצא שם בחוץ.
הבעיה היא איך להשיג אותו וכמה ממנו כדאי להשיג.

דמיינו מידע כערימה של נתונים, או ערימת חול.
לא תחת השליטה של אף אחד. הערימה פשוט שם ואנחנו יכולים ללכת לקחת מתי שנרצה.
אבל החול הזה כבד ככה שצריך ללכת ולחזור וללכת ולחזור. 
בכל סיבוב לערימה אפשר לחזור עם כמה גרגירי מידע או עם דלי קטן של מידע.
אנחנו לוקחים את זה בחזרה ושוקלים אותו – כלומר, מעריכים אם הוא טוב.

החול שבדלי מייצג את המידע השולי. העוד קצת ידע שהבאנו איתנו בכל סיבוב שכזה.
יש לכל סיבוב כזה יש מחיר הזדמנות אמיתי.

כלכלת בורות
בורות כלכלית

עוד נניח, שככל שיש לי יותר ידע בראש לעבוד איתו, הערך של ההטבות שאני יכול להפיק מהבאת עוד דלי קטן של מידע תתחיל לרדת.
התפוקה השולית פוחתת – מושג חשוב מאוד.

בנקודה כלשהי, להשיג עוד קצת מידע לא באמת יתרום לנו ולא ישתלם לנו לצאת להשיג אותו.
זו עדיין גישה קצת פשטנית ואולי בהמשך אסבך את זה קצת.

הפעם אני רוצה להתעכב על בעיה פשוטה.

הרמה האופטימלית של בורות כלכלית

מהי הרמה האופטימלית של מידע ובורות? האם זו אותה רמה לכל החלטה? בורות כלכלית היא כמו בורות רפואית?
אם לא – מה קובע את רמת הידע/בורות לכל החלטה?

האם אפשר לעשות משהו כדי לנסות לצמצם את רמת הבורות ולהנגיש קצת את הידע?
תלוי בתפוקה השולית ההטבה של עוד קצת מידע אל מול העלות השולית של העוד מידע הזה.

מה עוד מידע קונה לנו?
אם יש לנו עוד מידע, הסיכוי שנקבל את ההחלטה התת- אופטימלית, כלומר החלטה לא משהו, תקטן.
תג המחיר של החלטה גרועה הוא קצת טריקי.
זה ההבדל בין מה שהיה קורה לוּ קיבלנו החלטה טובה לבין מה שקרה בפועל (התוצאה של ההחלטה הגרועה).

לפעמים ההבדל בין הבחירות הוא טריוויאלי – הסרט שבחרתי לראות היה גרוע, הייתי נהנה מהשני יותר.
לפעמים ההבדל בין הבחירות הוא עצום ולא יסולא בפז – אם הייתי הולך לרופא לפני התקף הלב, היו יכולים להציל לי את החיים.

גודל ההטבה מלקבל את ההחלטה הנכונה, או העלות מקבלת זו שאינה נכונה. 
זה מה שמבסס את אחד הפרמטרים לערך המקסימלי האפשרי של המידע.

זה יהיה עבורי אי-רציונלי לבזבז 100 זוזים בהשגת מידע על סרט.
אבל הייתי מוכן לשלם המון כדי ללכת לראות את הרופא בזמן הנכון.
גודל ההחלטה הלא נכונה מגדיר את אחד הפרמטרים לרמה האופטימלית של בורות.

לא משנה מה המקסימום האפשרי, באיזשהו שלב הערך השולי של המידע יתחיל לפחות (הערך השולי של ההטבות מהמידע).

בואו נהיה BAE
רוצה להיות מנוי? כי ככה נתעדכן על כל העצות והטיפים, הרצאות וובינרים חופשיים - לפני כל השאר!

מה זה בכלל אומר?
ז
ה אומר שמתי שאני יודע הרבה על משהו, עוד קצת מידע לא יוסיף כ"כ הרבה לידע שלי. 
זה גם אומר שכשאני רוכש מידע חדש, חלק ממנו קל להשגה ולעיכול. כל פיסת מידע מחדשת לי המון, אבל זה ככה רק בהתחלה. 

בשלב כלשהו, ככל שאנסה להשיג עוד מידע, העלות השולית של השגת עוד מידע יתחיל לעלות (העלות השולית של המידע).
ככל שהערך השולי של המידע יורד, המחיר השולי של להשיג מידע יעלה. 

מתישהו נגיע לנקודה האופטימלית.
כשהערכים הללו משתווים עיקרון השיוויון בשוליים בא לסיפוקו. זו הרמה האופטימלית של מידע.
זה גם מגדיר מהי הרמה האופטימלית של בורות- כי זה יהיה אי רציונלי להשיג עוד מידע מעבר לנקודת האופטימום.

הצבעה רציונלית

כשחושבים על מידע ובורות זה יכול להוביל לכמה מסקנות מתסכלות.

בפוסט קודם הזכרתי את אנת'וני דאונס והספר שלו (התאוריה כלכלית של דמוקרטיה).
שם הוא חשב בצורה כלכלית על המערכת האלקטורלית והתהליכים שמתרחשים במערכת הפוליטית בארה"ב.

מה הוא שאל? מה רצה לדעת?
רצה להבין מהי הרמה האופטימלית של בורות (מהי רמת ההשקעה האופטימלית של מידע) עבור המצביע הרציונלי.
כי בזמן שהם שמים פתק בקלפי הם שמים פתק עבור נציג ציבור. 
למצביעים אמנם עובר בראש באותו הזמן כל מיני סוגי מדיניות עתידיים, אבל בסוף מצביעים עבור מישהו.

המישהו הזה אולי יתקל בכל מיני סוגי החלטות בקשר לקביעת מדיניות מתישהו בעתיד, ואולי לא. ההחלטות הללו אולי ישפיעו עליכם ואולי לא.

כדי לדעת איך המתמודד העתידי עשוי להתנהג  בכל המקרים האלה נצטרך להשקיע המון מאמץ ומשאבים. 
נצטרך לקחת בחשבון את כל סוגי המדיניות שאפשר להיתקל בהם. חוצמזה צריך גם לקחת בחשבון איך כל שאר המתמודדים היו מגיבים באותו המצב.
זו העלות.

למה להיות מצביע מיודע עוזר לנו בחיים?

כי אולי נוכל להפחית את הסיכוי שתיקבע מדיניות לא נכונה בעקבות ההחלטה הלא נכונה, ותתקבל המדיניות ה"נכונה".
כלומר, אולי נוכל להפחית את ההבדל בין קול "מצליח" לבין קול "נכשל". אבל את ההבדל הזה צריך להכפיל בסיכוי שהקול שלך הוא אשכרה זה שיכריע את המערכה.
אחרת, אין הטבות בלהיות מצביע מיודע.
זה אומר שההטבות בתכלס בלהיות בוחר בעל ידע (במונחים רציונליים טהורים) היא דיי 0.

דאונס מסכם: עבור הרבה אזרחים בדמוקרטיה, התנהגות רציונלית אינה כוללת סוג כלשהו של השקעה במידע פוליטי".

סיכום באסה. מבוסס אמפירית:

הסקרים מצאו ש"רק 15% בארה"ב יודעים להגיד שם אחד של מתמודד כלשהו מהמחוז שלהם לבית הנבחרים. רק 4% יכולים לנקוב בשתי שמות". (מקור: National Election Survey)

כל קול נחשב
כל קול נחשב

 

האמריקנים לא יודעים אפילו את שם המתמודד.
לא נראה לי סביר שידעו הרבה על עמדתו לגבי המדיניות בה ייתקל (או שלא) בהמשך הדרך.

מה שמצחיק זה שבארה"ב הם מצביעים למתמודד ומרגישים שמצביעים למפלגה.
כאן מצביעים למפלגה ומרגישים שמצביעים למתמודד.

אולי זו טעות להיות מצביע לא מיודע, אבל לא זה אי רציונלי ובטח שלא מחזה נדיר.

יש דרכים בהם אפשר לנצל בורות רציונלית שכזו, אבל כרגע נראה איזה התפתחויות היו.
דרכים רציונליות שהתפתחו (או עשויות להתפתח) כדי לנסות ולהתגבר על חלק ממחיר הבורות ועל הסיכון שנקבל את ההחלטה הלא נכונה.

חכמת ההמונים

צריך לזכור שההנחה היא שהמידע נמצא שם בחוץ, פשוט יקר מדי להשיג את כולו.
הרבה ממנו מפוזר על פני כל הכדור – להרבה אנשים יש מידע לגבי מה שאנחנו רוצים לדעת.
קולקטיבית, אנחנו יודעים יותר ממה שאנחנו יודעים אינדיווידואלית, אבל האינדיווידואל הוא זה שצריך לקבל החלטה רציונלית.

אז השאלה היא כזו – האם יש דרך לצרף את כל המידע הקולקטיבי הזה ולהשתמש בו?

בחכמת ההמונים ג'יימס סורוויקי מסתכל על כל מיני דרכים בהם תהליכים התבססו ומחקרים בוצעו.
המטרה הייתה לבחון איך אפשר לצרף ולאחד את כל המידע בצורה ניתנת לשימוש.

אתגר כמה סוכריות יש בצנצנת

הוא הביא שם דוגמאות. דמיינו שאתם חלק ממחקר:
חוקרים (בטח פסיכולוגים) שואלים אתכם ועוד קבוצה גדולה של אנשים כמה סוכריות ג'לי יש בצנצנת.
אתם בטח יכולים לדמיין שיהיו כל מיני תשובות על טווח מאוד רחב של מספרים.

הקטע הבאמת מטורף הוא שאם לוקחים את הממוצע של כל הניחושים האלה – זה כנראה יהיה קרוב למספר הנכון.

ג'יימס הסיק שגם אם נעשה את הניסוי 10 פעמים, אולי יהיה מישהו (או שניים) שיתנו תוצאה טובה יותר משאר הקבוצה.
אבל מאוד סביר להניח שאלה לא יהיו אותם חבר'ה בכל ניסוי.
על פני עשרת הפעמים, הקבוצה היא זו שכנראה (הסיכוי גבוה) תספק את הביצועים הטובים ביותר.

סורוויקי לקח את זה הלאה. בשביל זה אני חייב לספר לכם סיפור אמיתי קצר ופסיכי לגמרי (והוא גם אמיתי).

פרשת הצוללת

ב-1968 נעלמה צוללת אמריקנית איפשהו בצפון האוקיינוס האטלנטי. 
חיל הים לא הצליח למצוא אותה.
היה קצין צעיר שהציע איזשהו הליך מיוחד. 

הוא ביקש לבנות פאנל מומחים. אז צבא ארה"ב הלכו ומצאו להם מלא אנשים שיודעים הרבה על צוללות ועל הגאוגרפיה והגיאולוגיה בצפון האוקיינוס האטלנטי. 

אספו אותם ושמו אותם בנפרד בלי יכולת לתקשר אחד עם השני.
כל אחד מהם קיבל את כל הנתונים הרלוונטיים. 

ביקשו מהמומחים להעריך באופן בלתי תלוי איפה תהיה הצוללת ומה הסיבה שנעלמה.
המומחים, שלא יכלו לדון בתאוריות שלהם אחד עם השני, לא יכלו להשפיע או לשכנע אחרים בדעה ובעמדה שלהם.
המטרה הייתה להשיג הערכה בלתי תלויה ממומחה.

פרשת היעלמות הצוללת
דרך להתגבר על בורות

בצורה כזו, לא נוצרו הערכות 'שגויות' – בגלל שמישהו יודע להתווכח יותר טוב או כי יש לו מוניטין.
ההערכות בוצעו בצורה עצמאית לגמרי ואובייקטיבית לחלוטין.
הוא לקח את כל ההערכות האלה ומיצע (הפך לממוצע) אותן לתחזית קבוצתית אחת של מיקום הצוללת.

התשובות של כל מומחה לבדו לא היו קרובות בכלל, אבל כשמצאו בסוף את הצוללת היא הייתה במרחק של 500 מטר מהממוצע הקבוצתי (!).

אם ניקח הרבה הערכות בלתי תלויות נגלה שהן יכולות להניב מידע איכותי יותר ממה שכל משתתף בודד יוכל לייצר.
אם נמצא דרך לאסוף ולצרף את כל קלפי הידע לחבילה אחת.

הסיפור הזה לפי דעתי הוא המחשה טובה לסיבה בגללה כלכלנים מתים על שווקים.
הם חושבים ששווקים עושים את מה שהניסוי בסיפור הזה עשה.
שהם דרך טובה וזולה לקחת הרבה מידע ולדחוס אותו לצורה ברורה ונגישה, במקרה הזה – מחיר.

כלכלנים חושבים שמחירים הם בעיקרם מערכת לאחסון מידע.
מידע בצורה דחוסה.

גישה נוחה למחירים מפחיתה עלויות בצורה רצינית (יאי השוואת מחירים) ובמקביל יוצרת תמריצים (מדויקים וישרים).
במחירים שוכנת היד הנעלמה.
היד הנעלמה תפעל לפי המידע שנמצא במחיר. אם המחירים לא נכונים – הפעולות לא יהיו נכונות.

השוק הדיגיטלי

שווקים הם המצאה אנושית.
מבחינת כלכלנים ההמצאה מדורגת ליד הגלגל והשליטה באש.

הם כ"כ אוהבים שווקים שלפעמים יוצרים שווקים מלאכותיים כדי לבדוק אם יצליחו לדלות משם את חכמת ההמונים.

אונ' אייווה הריצה במשך כמה שנים משהו שנקרא "השווקים האלקטרוניים של איווה".
השתמשו בזה כדי לנסות לחזות תוצאות בחירות לנשיאות, שינויים במדיניות הבנק המרכזי ואפילו דברים כמו איזה סרט יפתח את הקיץ.

השוק עבד דרך חוזים מיוחדים שאנשים קנו בכסף אמיתי שכיסו כל מיני התרחשויות פוטנציאליות בעתיד. זה למה הם מיוחדים. הם לגבי העתיד, בגלל זה קוראים להם חוזים עתידיים.

אם אנשים חושבים שסביר להניח שאירוע מסוים יקרה, המחיר של החוזה יעלה.
אם חושבים שכנראה שלא – המחיר יורד.

כשיש לאנשים מידע כלשהו, הם יכולים להשוות אותו לממוצע הקולקטיבי שנמצא במחיר החוזה ואז לבחוןם האם חושבים שהמידע שברשותם עכשיו ישנה את המחיר בעתיד.

הערך של החוזה הוא בעצם הערכה קולקטיבית של כל המשתתפים בשוק.

חוזים עתידיים
מי יודע את העתיד?

חוזה עתידי

נניח ויש בחירות לנשיאות. עוד נניח שהמועמד הרפובליקני ניצח.
מי שמחזיק בחוזה עתידי שמגבה את המועמד הרפובליקני יוכל ללכת ולפדות את החוזה תמורת דולר אחד פר חוזה.
הערך של החוזים שמגבים את המועמד הדמוקרטי יהיה אפס.

עד הבחירות יש שוק פעיל. אנשים מכל רחבי מדינת אייווה משיגים מידע מכל סוג ומקור שיכולים לגבי המועמדים.
ככל שחושבים שהסיכויים של מועמד אחד משתפרים, אז יש הזדמנות לרווח ומזדרזים לקנות את החוזה הרלוונטי. 

הפעולה הזו תעלה בקצת את המחיר.

אם יש במערכת הפוליטית מידע כלשהו שיגרום למישהו להאמין שסיכויי מועמד כלשהו להיבחר מצטמצם – הוא ירצו למזער נזק ולהיפטר מהחוזה הזה לפני שהמחיר יצנח.
הפעולה הזו תוריד בקצת את המחיר של החוזה.

מידע מהיר

שינויים במחיר משקפים כל שינוי שחל במידע בכל מקום שלא יהיה ובמהירות עצומה.
לערוך ולעבד סקרים לוקח ימים, אבל שוק המצביעים מגיב באותו הרגע.
אפשר לשבת ולראות את השינויים במחיר ובשוק על בסיס שעתי.

חשוב להבין. המשקיעים לא קנו ומכרו חוזים לפי המועמד שהיו מעדיפים שינצח (למרות שזה יכול להיות נחמד).
אנשים השקיעו בחוזים לפי מה שהמידע שהיה להם בידיים אמר להם על המועמד בעל הכי הרבה סיכויי זכייה.

זה לא סקר דעה, זה סקר שמעריך/מנתח מידע.

לאורך מס' מחזורי בחירות השוק האלקטרוני של אייווה חזו באופן עקבי את תוצאות הבחירות עם דיוק רב יותר משל כל הסקרים הרשמיים.
כמו חכמת ההמונים של וויקיפדיה בפעולה.
זה מנגנון שמייצר כמויות אדירות של מידע מועיל בצורה זולה ונגישה.

קולקטיבית, אנחנו יודעים יותר מאשר אנחנו יודעים בנפרד. כלכלנים אוהבים לחשוב על דברים בסגנון הזה.
הם פחות אוהבים לחשוב באיזה אור אנשים אחרים יראו את הקו מחשבה הזה.

שוק לטרור

בהשראת ההצלחה של השוק האלקטרוני באייווה, הפנטגון רצה להשיק שוק לחוזים עתידיים על אירועי טרור.
כל אחד, בכל מקום בעולם יכול לקנות חוזה עתידי על התרחשות אירועי טרור ספציפיים בטווחי זמן מוגדרים.

למשל – אם תהיה פצצה בסאבוויי בניו יורק עד ל-12 באוגוסט, ישולם כסף למי שיחזיק בחוזה הזה. אם לא, הערך של החוזה יצנח ל-0.

מה הפטנגון חשב לעצמו?!
שאולי למישהו איפשהו יש מידע כלשהו לגבי אירוע טרור כלשהו. אם המידע היה גורם לאותו אדם להאמין שכנראה תתבצע איזושהי מתקפה, המחיר של החוזים הללו היה עולה. אם המידע היה מצביע שהאירוע כנראה לא יתרחש, המחיר היה יורד.
המתכננים של הפנטגון חשבו שהם יוכלו להשתמש בשינויים האלה במחירים כמודיעין איכותי וזול שכולל איבחון ועיבוד של המידע.

יכול היה להיווצר שוק לטרור
תמריצים בעיתיים היו גוררים שוק לטרור

קרוב לוודאי שהם צדקו, אבל כל העניין היה אסון מבחינת יחסי ציבור.
זה נראה גרוע ממש. בקונגרס זעמו, התקשורת חגגה: לעשות רווח כספי מאסון לאומי ולהמר על טרגדיה. 
זה באמת עושה רושם של לא מוסרי בכלל. 

חוץ מזה, התמריצים שנובעים משוק שכזה הם מאוד בעייתיים.
היה פחד שחשיבה כלכלית תחלחל לטרוריסטים.
מחבל יקנה חוזה על אירוע טרור וילך להוציא אותו לפועל. 
שוק שכזה נותן הטבה לטרוריסטים. 

בסוף ההתנגדויות גברו ושוק שכזה מעולם לא נולד.

כשהמחיר לא מספיק

מחירים יכולים לספק הרבה מידע חשוב על חכמת ההמונים, אבל לפעמים צריך מידע שהמחיר לבדו לא יכול להכיל.
ייתכן שנרצה מידע לגבי איכות או מאפיין ספציפי של מוצר.

את בעלי הרכב יעניין מידע לגבי בטיחות הרכב.
אם מישהו נפגע כי הרכב לא היה מספיק בטיחותי – זה אסון.

אפשר לקנות דגם של כל רכב פוטנציאלי ולרסק אותו לתוך קיר ולבחון אם באמת בטיחותי מספיק.
זה נשמע כיף לאללה אבל העלויות של זה אדירות.
המידע אכן בעל ערך עבורי, אבל לא צריך להגזים.

אולי יש תמריץ למישהו אחר לעשות את זה במקומי?
הרי מידע הוא לא קוביות קרח. הוא יותר כמו אש.
אם יש את זה לאחד, זה לא אומר שאחרים לא יכולים לקבל.

גם מידע יד2, מידע שאחד כבר השתמש בו, עדיין יכול להיות בעל ערך למישהו אחר.

הטוב הרע והנעלם

אם זה דבר טוב או רע – שאלה אחרת לגמרי.
אם חייב תשובה אז כן. זה דבר טוב או רע.

זה טוב.
כי יש לנו אפשרות לחלק את העלויות האדירות הללו, להפיק את המידע הזה פעם אחת, ולחלוק בין כולם. ככה כולם יוכלו להשתמש בו.
העלות היחסית שלנו תהיה קטנה מההטבה הקולקטיבית שתצא.
בצורה כזו גם נוכל להרשות לעצמנו את המידע הזה כך שהשיפור יהיה שיפור פארטו (אני משפר את המצב שלי בלי שאף אחד נפגע בדרך).

הקאץ' הוא שאיסוף המידע הוא דיי אותו דבר כמו לנקות את האטמוספירה.
כולם רוצים להנות מהמידע, אף אחד לא רוצה לשלם עליו.
כולם רוצים לרכב חינם.

אם אני אחכה עד שכולם יצטרפו ויתרמו כסף למבחני ריסוק, אני אוכל להשתמש במידע בחינם.
אני גם יודע שאם אני אתרום כסף למבחנים אבל אף אחד אחר לא, המבחן לא יצא לפועל.

מידע על ריסוק רכב כמו התחממות גלובלית
נראה כיף אבל יקר

צריך למצוא דרך אחרת להשיג את המידע הזה. 

שיתוף פעולה בין מיליוני אמריקאים לא באמת יצא לדרך, כמו בהתחממות גלובלית.

אולי איזה יזם יוכל למצוא דרך להתעשר מלמכור את המידע שוב ושוב.
אפשרי, אבל אחרי כמה מכירות ראשונות המידע יהיה שם בחוץ ולא יהיה אפשר לשלוט בזה יותר. כל אחד יוכל לגשת אליו.

ועדיין, יש מידע על מבחני ריסוק שזמין לציבור בחינם. למי יש תמריץ לעשות את זה?!

יש בעצם 2 סטים של נתונים על מבחני ריסוק.
אחד מהם מבוצע ע"י משרד ממשלתי באמצעות השתתפות כפויה בתשלום. משלמים על זה במיסים.
השני מבוצע ע"י חב' ביטוח, המכון לביטוח של הבטיחות בדרכים. הם מרוויחים מלאסוף את כל המידע הזה ולחלק אותו חינם. 

איך זה כדאי?

הם מתעסקים בביטוח. הם רוצים שהמידע יהיה זמין לציבור כך שיקנו יותר רכבים בטיחותיים וכך יהיו פחות נפגעים מתאונות דרכים.
פחות נפגעים משמע פחות תביעות לביטוח – המכון ירוויח יותר!
ככל שלצרכן יש יותר מידע איכותי כך חברת הביטוח תרוויח יותר.

רופא מומחה

יש עוד דרך להפחית עלויות של מידע ועדיין להגביר את האיכות.
כבר פיתחנו כל מיני סוגי עסקאות שמתבצעות עם מומחים. 
אנשים יכולים לרכוש מידע מקצועי וממוקד מטרה.
נכנסים כאן קצת לתחום של סוכן-מנהל (אסביר בפוסט אחר, אל תדאגו לגבי זה כרגע).

נשלם למישהו שיודע יותר מאיתנו כדי לקבל החלטות חשובות עבורנו, בתקווה שהאינטרסים שלנו יהיו בראש מעייניהם.

דוגמא טובה היא אבחון רפואי.

רק כשאני מוצא את עצמי עם צורך דחוף לידע רפואי, נהיה לי חשוב להבין ברפואה כדי להבין מה לא בסדר.
אבחנה רפואית שגויה בנקודה הזאת, החלטה לא נכונה, יכולה לעלות ביוקר.

איך אדע מראש איזה מידע אצטרך לטיפול בסוג מחלה כזה או אחר ובאילו תנאים?
כשמתחילים להיות כאבים בחזה וקוצר נשימה קצת מאוחר מדי לגשת לביה"ס לרפואה

במקום זאת, פונים למומחים שיעשו את זה עבורנו.

איך זה משתלם?

להפוך לרופא זה עסק יקר.
השקעה אדירה במיוחד כשלוקחים בחשבון את עלות ההזדמנויות שיש בדרך.

כדאי לעשות את ההשקעה הזו רק בגלל שהמידע הזה שיש לרופאים הוא לא כמו מבחני ריסוק לרכב
המידע הזה הוא פחות כמו אש ויותר כמו קרח.

אף אחד לא יכול למכור את זה שוב ושוב ושוב.
צריכים להתאים את המידע למצב הרפואי של כל אחד.

העלות הגדולה שמושקעת בלהפוך לרופא כדאית אפשרית רק בגלל שהאבחון האחרון לא יהיה כמו האבחון הבא, וזה לא טוב עבורי.
אני אצטרך לקנות מידע משלי.

סיכום

בורות טוטאלית היא לא ברכה בכלל. היא מובילה להחלטות גרועות והשלכות חמורות (בדר"כ).
לדעת הכל – לא אפשרי (או לא משתלם, תלוי).

המידע מוגבל ויקר והדילמה האנושית היא לשייט ברציונליות בין 2 הקיצוניים.
לאזן את המחיר של לקבל החלטה לא נכונה עם המחיר של לרכוש עוד ידע.

מה זה אומר עבורנו?
זה אומר שהכמות הרציונלית שנשקיע במידע תלויה בגודל המחיר שהיה משולם בעולם בו קיבלנו את ההחלטה השגויה.
זה אומר שאם המידע מפוזר על כל האזור, אפשר לחפש תהליכים כמו שווקים. אלה יצרפו וידחסו את המידע כדי לבראות אם אפשר לחשוף את חכמת ההמונים.

לפני שנשים מבטחנו אצל ההמון השלו, כדאי לחשוב – האם יש פה מצב, בו מספר רב של אנשים באמת מבצעים הערכות עצמאיות לגמרי ובלתי תלויות לחלוטין?
אולי המצב הזה הוא סוג של תבנית בה כל אחד חוזר אחרי מה שאחרים אמרו?

כדי שהשוק יהיה יעיל ונוכל להשתמש במידע שהופק ממנו – ההערכות צריכות להיות עצמאיות.

האם גילוי מלא של ההערכה הטובה ביותר תשרת את האינטרס של אותו אדם?
האם אי גילוי תסתור את האינטרס שלו?
כשהיה לאנשים בשוק האלטרוני של אייווה מידע שחשבו שישנה את התוצאה הסופי הם יכלו להרוויח ממנו רק אם היו חושפים את המידע באמצעות איך שמתנהגים בשוק.

בורות כלכלית

עצה ממומחה מפחיתה את העלות שכרוכה בבורות.
גם זה רק אם לספק מידע מלא ואובייקטיבי ישרת את האינטרס של אותו מומחה.

האם זה באינטרס של  תעשיית הביטוחים לספק מידע אמין על עמידות הרכבים במבחני הריסוק? נראה שכן.
האם זה באינטרס של הרופא לספק לכם איבחון אמין לגבי מצבכם הרפואי? כנראה שכן.

האם זה באינטרס של מוכר רכבים משומשים לספק לכם מידע אמין לגבי הרכבים שבמגרש שלו? כנראה שלא…
או אולי זה אינטרס של בית ניהול השקעות ללמד אותך לסחור בצורה עצמאית? אישית לא הייתי מהמר.

בורות כלכלית יכולה גם היא לגבות מחיר רציני.
יש בורות כלכלית שהמידע אליו הוא כמו קרח. יש בורות כלכלית שהמידע אליו הוא כמו אש.
בשניהם כדאי להשיג עוד מידע ולהתגבר על הבורות הכלכלית, אפשר לחסוך לא מעט.

כמו תמיד, חשיבה כלכלית דורשת התחשבות בתמריצים, שלנו ושל כל השאר.
זה נכון אם מדברים על לנקוט בפעולה וגם אם מדברים על מידע.

זה הרבה מידע על כלכלת המידע. יש עוד הרבה, אבל צריך לשמור משהו גם לשבוע הבא =]

בואו לצמצם את הבורות הרציונלית! הפְּרֶמְיָה

איי סקווארד
בית הספר לקפיטליסטים צעירים
055-950-2883

BAE – לפני כל השאר!

להיות הבֵּיי שלי (Before Anyone Else) ולהתעדכן בכל העצות והטיפים, הרצאות וובינרים חינמיים – לפני כל השאר!

התכנים באתר מהווים מידע כללי בלבד למטרות אינפורמטיביות בלבד וללא אחריות מכל סוג שהוא. המידע באתר עלול להיות חסר, שגוי, בלתי עדכני או בלתי מותאם לצרכים האישיים של כל אדם. אינני בעל רישיון לעסוק בייעוץ השקעות, ייעוץ פנסיוני, ייעוץ משפטי או ייעוץ מס כפי שמוגדרים בחוק. אין לראות בתוכן האתר כל סוג של  ייעוץ מקצועי, שידול, שיווק או המלצה לפעילות השקעה, מסחר, מכל סוג ולא מתיימרים להוות תחליף לייעוץ מקצועי שמתחשב ומותאם לצרכיו המיוחדים של אדם מסוים. חובה להיוועץ באיש מקצוע בטרם יעשה כל שימוש במידע מאתר זה. בעלי האתר לא ישאו באחריות לכל נזק שייגרם כתוצאה ישירה או עקיפה מהשימוש בתכנים. 
איש לא משלם לי עמלות ו/או דמי הפניה.

מוסתר כרגע:

גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.

מסדיניו הפרטיות ומדיניות העוגיות של האתר זמינות בקישורים להלן: